America New York, Monday, Parashat Shemini, 5642 To the editor of Ha-Magid! For the general good, and for the good of our oppressed brothers in Russia, and for the sake of mercy, a place my plea before you, editor of Ha-Magid, that you will show mercy to the oppressed and warn them to the extent of your ability not to leave their countries to come to America. I am a man who sees the terrible misfortune of those who are lost and scattered when they come here. My hair stands on end and I am unable to express in writing the extent of their misfortune. Ach! All of the “benefactors” who send the oppressed to America will be called to account before God for bringing this terrible tragedy upon the oppressed. The exiles are increasing daily, and the members of our people can only take care of a small portion of them, and the rest of them die from hunger and lack; there is no one to take them home, no one to show mercy. Everything written in this journal about concern for the oppressed is a lie! Every Jew who can has a holy obligation to warn the oppressed not to go like a cow in a valley because it is their lives, and they will end up crying out with no one to answer. Please, members of our people, show kindness on the oppressed and warn them not to come here, and not to trust in lies. – Only the young, strong, unmarried men with a trade can, over time and years of labor and worry, can support themselves. The others of the die of hunger and lack, and the oppressed are already a burden and are seen as an embarrassment in the eyes of those who already live here. One says that here in America, all of their hopes, even to find bread to eat, are in vain. One who is concerned for the good of his people, Israel Glickman, born in Zamet. אמעריקא נויארק. ב' שמיני תרמ"ב. לבעל המגיד! לטובת הכלל, לטובת אחינו האומללים ברוססיא, ולמען הרחמים אפילה תחינתי לפניך, בעל המגיד, שתחוס ותרחם על האומללים והזהירם בכל יכלתך שלא יעזבו ארצם לבא לאמעריקא. אני הגבר רואה את עני האובדים והנדחים בשבט עברתו מורא מאד בבואם הנה. תסמר שערת בשרי ואין בכחי להעלות על הכתב גודל עניים ומרודם. הח, כל אלה ממטיבינו השולחים את העניים האומללים לאמעריקא, עתידים לתת דין וחשבון לפני השי"ת על הביאם אסון נורא ואיום להאומללים. הגולים מתרבים מיום ליום באופן נורא מאד, ורק לחלק קטן מאד מהם יכולים בני עמנו בזה לדאוג לאחריתם, ויתרם גועים ברעב וחסר כל, אין מאסף הביתה, אין חומל ומרחם. כל מה שמובא בכה"ע מהדאגה בעד האומללים שקר וכזב הוא! על כן על כל איש מישראל שיש היכלת בידו, החוב הקדוש להזהיר את האומללים שלא ילכו כבהמה בבקעה כי בנפשם הוא, ויהיו מהצועקים ואינם נענים. אנא בני עמנו, חוסו ורחמו על האומללים והזהירום שלא יבואו הנה, ואל יבטחו בשקר.—רק הצעירים פנוים וחזקים ובעלי מלאכה יכולים במשך הזמן, אחרי שנות עמל ודאגה להחיות נפשם פה, והאחרים יגועו ברעב וחסר כל, וכבר החלו האומללים להיות למשא ולבוז בעיני יושבי הארץ. באחת אומר, כי פה באמעריקה שוא כל תקותם גם למצא לחם לאכול—הדואג לטובת עמו. ישראל גליקקמאנן, יליד זאמעט